לכל חברי וחברות האגודה – שלום,
שבועיים 'מלאו' כבר למבצע 'צוק איתן' וכמעט שבוע לשלב הלחימה הקרקעית. ליבנו עם המשפחות השכולות של החיילים ההרוגים – 'מחזור' נוסף במועדון השכול של חללי מלחמות ישראל – ובמחשבותינו אנו מאחלים לפצועים הרבים שיחלימו במהרה ולא יגיעו לטיפול אגף השיקום. בשלב הזה עדיין הלֵב רוצה להאמין ש"זה יגמר" עם הרוגים בודדים, אבל הראש (ולרובנו 'ראש' צבאי ואפילו קרבי) יודע שזה לגמרי לא בטוח…
דומה שהמבצע הזה וכל שהתלווה אליו — מאות הטילים והרקטות שנורו מעזה, שנפלו ביישובים בכל רחבי הארץ (כמעט), אלו שיורטו ע"י 'כיפת ברזל' ואלו שגרמו נזקים ברכוש ופגיעות בנפש, המדיניות המרוסנת בה נקט הקבינט בימים הראשונים והעוצמה בה 'נכנס' צה"ל בשלב השני, וגם האירועים שקדמו למבצע, החטיפה של שלושת הנערים היהודים והרצח של הנער הערבי — כל אלו ועוד יצרו הפעם אוירה ציבורית מיוחדת. ביטויים ישנים, ממלחמות קודמות, הוצאו מהארכיון: "תקופת המתנה", "מלחמת אין-ברירה" ועוד. בלינגו המקצועי שלנו אנו יודעים לקרוא לזה זיקת צבא-חברה, "מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים" (וגם ההיפך), ועוד.
וברקע יש גם שאלות שאינן צבאיות 'נטו' אלא מוסריות, אתיות, פילוסופיות, אולי פוליטיות: מה יחסנו למאות אלפי האזרחים הפלשתינים ברצועת עזה המשלמים בדמים את מחיר איוולת החמס, מחד ועוצמת האש של צה"ל, מאידך? איך מתייחסים לאסטרטגיית 'המיגון האנושי' בו משתמש החמס ברצועה? ואצלנו – מה היא באמת רמת החוסן הלאומי, הקהילתי, החברתי? צודק או לא צודק מח"ט גבעתי בהכניסו ל'דף הקרבי' לחייליו את "אלוקי מערכות ישראל"? הטייסים שלנו "רעים" (לפי גדעון לוי) או "טובים" (לפי גדעון שפר ואחרים)? מהו 'סף השבירה' שלנו באבידות?
ואנחנו – חברות וחברי אגודת חוקרי צבא-חברה בישראל — מה תפקידנו בימים אלו? עבור חלקנו, אלו שגוייסו למילואים ונוטלים חלק במבצע עצמו, התשובה היא פשוטה. אחרים מאיתנו, בעיקר אלו שבמקצועות המטפלים או החונכים, מצאו עצמם אולי עוסקים, בהתנדבות או כחלק מתפקידם, בתמיכה במערכות אזרחיות שונות. אנשי הצבא והביטחון שבינינו – בממד"ה, או בגופי צה"ל ומשרד הביטחון למיניהם – ידיהם מלאות עבודה ואנו 'מחזיקים להם ידיים' ומאחלים הצלחה.
אבל רובנו הגדול, אלו העוסקים בימים כתיקונם במחקר, בהגוּת ובכתיבה על נושאי צבא-חברה — עבורנו אלו ימים של התבוננות ומעקב, ניתוח והערכת מצבים, זיהוי מגמות ותופעות חדשות, צבירת 'חומרים' לעבודותינו העתידיות, ואולי גם זיהוי נושאים ממוקדים שיש להתריע — או להבליט — אודותם כבר עכשיו.
אני קורא, איפוא, לכולכם לגלות את אותה עירנות מקצועית המבטיחה "עין פקוחה" לקורה סביבנו בימים אלו. תפקידנו המקצועי הוא לנַטֵר את האירועים המתרחשים, לנתח תופעות ותהליכים שאנו מזהים ולהיות מסוגלים בבוא הזמן הראוי להציג את 'תמונות הרנטגן' שצילמנו במהלך הימים האלו.
לאלו מכם שנקראים כבר עתה אל כלי התקשורת כדי להשמיע את ניתוחיהם ותובנותיהם — אני מזמין אתכם לציין — בין שאר תארֵיכם ושיוּכחם המקצועי, ורק אם הדבר מתאים למסגרת ונוח לכם אישית — גם את השתייכותכם לאגודת חוקרי צבא-חברה בישראל.
ולבסוף, לכל אלו מאיתנו (ומי איננו שייך לקבוצה זו…??) שדאגה בליבו בימים אלו — לבן או בת בצבא, לקרובי משפחה בחזית, לחברים ומכרים המצויים בסכנה — אני מצרף את רחשי לבי ואת איחוליי לבשורות טובות ומרגיעות.
בברכה חמה ,
ראובן גל,
יו"ר האגודה.