לחברי אגודת חוקרי צבא-חברה בישראל שלום רב.
עומדים אנו בפתחם של הימים המשמעותיים והיקרים ביותר לכל החברה הישראלית, יום הזיכרון ויום העצמאות לישראל.
רבים מאיתנו לקחו חלק במערכות ישראל, איבדו במלחמות, במבצעים ובפעילות הבט"ש בני משפחה, חברים לנשק ורעים לחיים.
דומני שאין איש מאיתנו הנשאר אדיש ורגוע בהישמע קול הצפירה.
מצאתי לנכון לשלוח ברכה ומסר לחברי האגודה שנושא השיתוף והפעילות של צה"ל בחברה הישראלית במרכז עניינה ומחקריה.
נושא הכנס האחרון שלנו: "צבא העם מאז ולעולם?", עמד שוב למבחן בשעת משבר הקורונה בישראל. מערכת הביטחון וצה"ל התגייסו במלוא יכולותיהם לסייע בכל התחומים. סימן השאלה בסיום שם הכנס נמחק, צה"ל אכן מצוי ותורם במלחמה כנגד מגפת הקורונה.
יודע ושותף לרבים מאיתנו שיום הזיכרון מאפיל על שמחת יום העצמאות שלמחרת. היכולת לזכור ולשכוח, היא הנותנת לנו את הכוחות להמשיך במעלה ההר והאתגרים משך שנים כה רבות. המשא על כתפינו מכביד, וגם הרגליים מתקשות במעלה הגבעה. אך סמוך אני ובטוח כי החברות רבת שנים והזיכרונות, היא שנותנת כוח להמשיך להיות שותפים בבניית עתידה וגורלה של מדינת ישראל והחברה הישראלית.
בימים הקרובים, יכנס לתפקידו יושב הראש החדש של האגודה, פרופסור יורם פרי, ולפיכך אני רואה באגרת זו מכתב פרידה.
רוצה להודות לחברי ההנהלה שעזרו ותמכו לאורך כל הדרך, כמו רבים אחרים שהיטו שכם. לד"ר איתמר ריקובר, מנכ"ל האגודה היה שותף מלא לניהול האגודה בשנים האחרונות. נכונו לנו עוד שנים של פריחה אקדמית וארגונית ונמשיך את המסורת והיוזמה החיובית.
נעבור ביחד את הקורונה, ההסגר בימי הזיכרון והעצמאות ונצא יחדיו לעתיד חדש ומבטיח.
לסיום מבקש אני לצרף ברשותכם שיר של יהודה עמיחי שהיה לי למצפן חיי, שנים רבות.
פרופ' זאב דרורי,
יו"ר אגודת חוקרי צבא חברה בישראל
אדם בחייו – יהודה עמיחי
אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו
זמן לכל.
ואין לו עת שתהיה לו עת
לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך.
אדם צריך לשנא ולאהב בבת אחת,
באותן עינים לבכות ובאותן עינים לצחק.
באותן ידים לזרוק אבנים
ובאותן ידים לאסף אותן,
לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה.
ולשנא ולסלח ולזכר ולשכח
ולסדר ולבלבל ולאכל ולעכ ל
את מה שהיסטוריה ארוכה
עושה בשנים רבות מאד .
אדם בחייו אין לו זמן.
כהוא מאבד הוא מחפש
כשהוא מוצא הוא שוכח,
כשהוא שוכח הוא אוהב
וכשהוא אוהב הוא מתחיל לשכח.
ונפשו למודה,
ונפשו מקצועית מאד
רק גופו נשאר חובב
תמיד מנסה וטועה
לא לומד ומתבלבל
שכור ועור בתענוגיו ובמכאוביו .
מות תאנים ימות בסתו
מצומק ומלא עצמו ומתוק,
העלים מתיבשים על האדמה,
והענפים הערומים כבר מצביעים
אל המקום שבו זמן לכל.